לפני שנתיים הוזמנתי כנציגה של משפחה שכולה להצטרף למשלחת של קצינים ומפקדי צה"ל למסע "עדים במדים" לפולין. התלבטתי מאוד אם להצטרף למסע. פחדתי מההתמודדות עם הקושי בלהיות לבדי בתוך קבוצה של אנשים לא מוכרים במקום רחוק ומזעזע, ללא תמיכה. בסופו של דבר החלטתי שאם האתגר הזה הגיע אל חיי, כנראה שאני אמורה להתמודד איתו.

לקראת המסע עברנו 3 ימי גיבוש ארוכים ב"יד ושם". עברנו הכנה למסע שכללה הרצאות, הצגות, ביקור באתר "יד ושם" והיכרות עם הצוות שלנו. זכיתי להכיר קבוצה של אנשים צעירים, אידיאליסטים. הכרתי את ישראל היפה. זכיתי ליחס של איכפתיות, דאגה, הכלה ובזכותם הצלחתי לעבור את המסע בתחושה שאני לא לבד. זכיתי להכיר חברה לצוות, גם היא נציגה של משפחה שכולה. החיבור ביננו היה מיידי ונשארנו חברות נפש  מאז.

בשבוע אחד נחשפתי לנפש האדם מתהומות האפלים ביותר ועד לשיאי האצילות שבה. הבנתי שלאדם ניתנה זכות הבחירה. יש בנו את כל הפרמטרים של הטוב והרע והבחירה היא בנפשנו. ביקרנו בורשה, בבית הקברות היהודי, בגטו , בככר שבה אספו את היהודים ומשם שלחו אותם למחנות המוות, ראינו את תחנת הרכבת. ראינו  את הבורות הענקיים אליהם היו זורקים את הגופות, את היערות אליהם לקחו אותם מבתיהם בכפר וירו בהם לתוך בורות ענקיים שנחפרו בין לילה. ראינו את מחנות הריכוז מידנק, טרבלינקה ואושוויץ, את קרקוב, את הכפרים ואת בתי הכנסת הנטושים… בעיני רוחי ראיתי את הגהינום עלי אדמות בהתגלמותו.

ליווה אותנו מדריך מ"יד ושם" שלאורך כל המסע סיפר לנו סיפורים מסמרי שיער על מה שהתרחש במקומות בהם ביקרנו. ראינו תמונות והרגשנו את הזוועה.  הביקור היום, כמו שאני, כתיירת, אל המקומות הפצועים והעקובים מדם האלה, איפשר לי להסתכל על החיים מזווית חדשה ושונה. אני מרגישה  צורך להודות כל בוקר על החיים הנהדרים שיש לי. על זה שיש לנו פה מדינה והיא שלנו. על כל הטוב שיש בחיי. אני מרגישה ברת מזל… היום – יום העצמאות – חוגגים 70 שנה למדינה וזו בהחלט סיבה לחגוג !! אמנם לא הכל מושלם… ואין שלום… ויש שחיתויות… ויש ימין ויש שמאל, ויש דתיים ויש חילוניים… אבל יש פה מדינה שוקקת חיים, מתפתחת ויפיפיה, עם הפנים קדימה.

מאחלת לנו שנמשיך להתפתח ושנדע לנהל את עצמנו בחוכמה ואם אפשר לעסוק יותר באומנות ובאופנה וקצת פחות להתלונן.